בשנים האחרונות מגיעים אלי לטיפול ילדים רבים שחווים קשיים רגשיים בגן ובבית הספר.
ההורים מתארים בד"כ ילד ביישן/ מפונק/ עצלן/ מופנם/ אין לו ביטחון עצמי והוא אינו חברותי.
לעיתים הם מתארים ילד סרבן/ מרדן / מפריע בגן או בכיתה / כעוס/ זועם וחסר שקט.
כל כך הרבה תיאורים שליליים של ילד כשבעצם, מה שגלוי לעין- נסתר מהלב, לילד יש קושי משולש!
כשבוחנים יותר לעומק את התפקוד של הילד עולה תמונה אחרת לגמרי.
הקושי הראשון של הילד, הוא עם עצמו, יתכן ולילד יש קושי תחושתי-מוטורי המוביל לקשיים בתפקוד היום יומי.
בתודעה שלו, הוא ילד שניסה מס' פעמים בהזדמנויות שונות ולא הצליח , הוא ילד שלא יכול, הוא כישלון,
הוא חלש ולכן, משפטים כמו "אני מעדיף משחקי מחשב", "קשה לי" "אני לא יכול" לא בא לי" "משעמם לי בחוגים",
"אני לא אוהב את הגן/כיתה" הופכים עבורו לטבע שני. דפוס ההתנהגות מראה הימנעות מהתמודדות ,
קריסה מוחלטת מול כשלון,תחושת זעם ותסכול מציף ,או הפיכה לליצן הגן/ הכיתה .
הקושי השני איתו עליו להתמודד הוא מול ההורים.
המשפחה היא קבוצת ההשתייכות הראשונית של הילד ובשל כך היא מהווה את כל עולמו בשנים הראשונות בחייו.
הוריו של הילד הם הכוח החשוב והראשוני מכל הכוחות הפועלים של הילד.
כאשר משווים בין ילד אחד לאחר- כאשר יחס סבלני, הבנה או אהבה ניתנים על יסוד השוואה בין אחים או ניתנים על תנאי,
כאשר ילד צריך להוכיח כי הוא ראוי לאהבה, המסר המועבר הוא שאין לו לכשעצמו ערך רב. יתרה מכך לעיתים הילד חש בכך שהוא
מהווה מקור אכזבה להוריו. ילד זה חש כי אינו ראוי להערכה ואהבה. את הערך אי אפשר למצוא בתוכו, אלא מחוצה לו.
הערך קיים בהשוואה למישהו אחר או בהתאם לציפיות מסוימות.
מה קורה לילד שביטחונו העצמי ממילא נמוך? שהוא תלוי בתמיכה רגשית ובחיזוקים של הורים שאהבתם אליו היא על תנאי?
ילד זה, ישווה עצמו ואת מעשיו תמיד לאחיו ותמיד ממקום רגשי חסר. "הורי אוהבים את אחי יותר ממני- הוא שווה יותר ממני וטוב יותר ממני".
"אם אני אהיה טוב יותר מאחותי, הורי יאהבו אותי יותר".
אולי אני באמת כשלון כמו שהורי חושבים?
אותו ילד שרוצה שהוריו יקבלו אותו ויעריכו אותו, גם רוצה להתקבל ע"י קבוצת הילדים בגן או בכיתה מה שמוביל אותנו לקושי השלישי.
שם בין קבוצת הילדים- קשייו גדולים יותר מראש! הציפייה שלו מעצמו היא נמוכה. קבוצת הילדים הרואה את ביטחונו של הילד ויכולותיו כבלתי ראויים- רומסת אותו,
והילד שוב חוזר לאותו דפס הימנעותי. נמנע מלהשתתף בחוגים, נמנע מלהתמודד בגן או בבית הספר, מתקשה לייצר לעצמו חברים וכולו אומר ומשדר- כישלון.
אז מה הפיתרון?
לשנות את התודעה שלו על עצמו ממקום נכשל למנצח ומחוסר מסוגלות ליכולת ע"י הכנסתו לקבוצה אינטימית וקטנה של ילדים כמו בספורט הטיפולי .
שם, הוא ילמד להתמודד מול הקשיים שלו בקבוצה המתאימה לו, לקבל תיווך מתאים, עידוד וחיזוק, לחוות הצלחה ולהתחיל להאמין בעצמו וביכולותיו.
עם זאת, פיתרון זה אינו מספק! אם הוריו לא יאמינו בו, יתמכו בו ללא סייג ויאהבו אותו ללא תנאי- סיכוייו להתמודד עם תחושת הכישלון קטנים מכיוון שהצפייה ממנו היא כזאת.
הורים חייבים לשנות את אופן חשיבתם ותודעתם ביחס ליכולת של הילד, ללא השוואתו לילדים אחרים, אז יחסם בפועל ישתנה לאמונה מוחלטת בילדם ואמונה זו,
תייצר מעגל חדש של ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות.
בהצלחה!
נורית פרגל
